סוגי דגים לאקווריום מים מלוחים

פזיות, אלמוגיות ושושנונים – דגי הריף האייקוניים

כשאר אנו חושבים על שונית אלמוגים, קשה לדמיינה בלי להקות האלמוגיות הקטנות ששוחות בצמוד לענפי האלמוגים. דגים אלו הם בין המוכרים והמעניינים שבדגי השונית, ובין הנפוצים והקלים ביותר לגידול בין דגי האקווריום. רובם מגיעים לגדלים סבירים של בין 5 ל20 ס"מ אך רבים מהם תוקפנים וטריטוריאליים לכן חשוב לחקור היטב לפני שמכניסים אותם לאקווריום. בין הרגועים שבאלמוגיות הם הכרומיסים, אשר בטבע שוחים בלהקות גדולות אך באקווריום לעיתים יתקפו זה את זה. מדובר בדגים עמידים כמו שאר קרוביהם ולמרות שיכולים לתקוף את בני מינם אם הם נמצאים בקבוצות קטנות הם בד"כ לא יפגעו בדגים אחרים באקווריום או בחסרי חוליות.

 

אך למרות התפוצה וכמות הזנים של האלמוגיות, הן מפסידות בקרב הפופולאריות לקרובי משפחתן המפורסמים – השושנונים. דגים אלו, אשר ידועים גם בתור דגי ליצן, ניחנים בצבעים זוהרים ובהתנהגות מעניינת, ונהיו פופולאריים במיוחד לאחר שהופיעו בסרט מוצאים את נמו. מדובר בדגים בגודל בינוני של 8-20 ס"מ ורוב המינים (למעט הגדולים ביותר) ניחנים במזג רגוע שמאפשר לשלבם עם רוב סוגי הדגים. לבעלי אקווריום ריף תהיה גם אפשרות לספק להם את ביתם הטבעי – שושנות הים. השושנונים ידועים גם ביכולת להחליף את מינם, ובכל קבוצה או זוג השושנון הכי גדול הופך לנקבה בזמן שהשאר נשארים זכרים.

 

וכשמדובר בשונית באילת הדגים שהכי בולטים לעין בכמותם ותפוצתם הם הפזיות, אשר בדומה לשושנונים ניחנים ביכולת לשנות את מינם אך הפעם הדג הכי גדול הופך לזכר והשאר נשארים כנקבות. הפזיות לרוב ניחנות במזג רגוע אם כי יריבו לעיתים בינן לבין עצמן, אך קיימים גם זנים יוצאי דופן כמו פזית הטלוויזיה שיכולים להפוך לדיי תוקפנים. רוב הפזיות הן דגים בגדול בינוני שירגישו בנוח רק בקבוצות גדולות או להקות, וידרשו לפחות שתי האכלות ביום לשמירה על בריאותן ולכן לא מומלצות למגדלים מתחילים.

הגובים והבלנים – שוכני הקרקעית המשעשעים

בין משפחות הדגים הגדולות ביותר בעולם ניתן למנות את הגובים, דגי קרקעית עם מראה ייחודי עקב ראשם המעוגל ועיניהם הגדולות. קיימים אלפי זנים של גובים ולכן כמעט בלתי אפשרי לעשות הכללות לגבי התנהגותם או צרכיהם. חלקם, כמו זני הגובי ליצן, הם דגים באורך של 2-5 ס"מ בלבד שמבלים את כל חייהם בין ענפי אלמוגים. זני הגובי וואצ'מן לעומת זאת, מבלים את זמנם במעורות שחפרו עבורם בחול שרימפסים שחיים איתם בשיתופיות. גם זני הסליפר גובי נשארים לרוב במעורות בחול, ואף מוצאים בו את מזונם כשמסננים אותו דרך פיהם העצום. ולמרות שהדארטפיש הקטנים הם לא בדיוק גובים אלא קרובי משפחה רחוקים, הם מהווים דוגמא מעניינת לשחיינים שבמשפחה שיבלו לפחות חלק מזמנם גם בשחייה בקבוצות במרכז האקווריום.

 

לעומת רוב הגובים שמגדלים באקווריום הביתי הם דגים אוכלי בשר קטנים ושקטים, רוב הבלנים יעדיפו דווקא מזונות צמחיים ולא יסבלו את חברת בני מינם או דגים דומים. בדיוק כמו הגובים, הבלנים הם לרוב דגים סתגלנים בגודל קטן עד בינוני שמבלים את רוב זמנם בצמוד לסלעים ואלמוגים. אך בהשוואה לגובים, הבלנים לרוב הרבה יותר פעילים וניחנים בהתנהגות מצחיקה ומראה ייחודי שהופכים אותם לפופולריים מאוד בקרב רוב המגדלים. קרובי משפחה רחוקים של הבלנים הם המנדרינים והדרגונטים, דגים קטנים עד בינוניים בעלי מזג שקט ורגוע וצבעים מרהיבים במיוחד אצל חלק מהמינים. דגים אלו קלים יחסית לגידול כל עוד יסכימו לקבל מזון יבש ויספיקו לתפוס אותו לפני שאר דיירי האקווריום.

 

סוג פחות ידידותי של שוכני קרקעית הוא דגי ההוקפיש, אשר ניחנים בגודל בינוני בצבעים בוהקים אך ידועים במזגם הפעיל והתוקפני. בנוסף, מדובר בטורפים שמזונם האהוב הוא סרטנים ושרימפסים ויש להתחשב בכך אם ברצוננו לשכן אותם באקווריום ריף. הג'אופיש לעומתם, הם דגים הרבה יותר שקטים שיריבו רק בינם לבין עצמם ולא יפגעו בדגים אחרים כל עוד הם לא קטנים מספיק בכדי לבלוע. מדובר בדגים קלים יחסית לגידול אך יש להם דרישה ייחודית אחת שהיא מצע חולי עמוק ליצירת בתיהם. כנ"ל לגבי הגובי מהנדס דמוי הצלופח, אשר למרות שמו קרוב יותר לבלנים. מדובר בדג ארוך יחסית שיכול להגיע ל15-30 ס"מ אך ניחן באופי שקט ורגוע ולא יפגע בדגים אחרים באקווריום למעט בני מינו.

האנג'לים – מלכי הריף

בדומה לדיסקוסים של מים מתוקים, האנג'לים הם קרוב לוודאי הדגים הנחשקים והמרשימים ביותר שבדגי הריף. הקבוצה הפופולארית ביותר של האנג'לים היא האנג'לים הננסיים, אשר ניחנים בגודל סופי קטן יחסית של 8-20 ס"מ. רובם אוכלי כל ולחלק מהזנים חיבה למזונות צמחיים, ומזגם תלוי יותר בדג הספציפי ופחות בזן ונע בין שקט יחסית לדיי תוקפני. עוד דבר שתלוי לרוב באישיותו של הדג הוא חיבתו לאלמוגים, כיוון שחלקם לעיתים ינשנש אלמוגים בזמן שאחרים לא יפגעו בהם. קבוצה פופולארית נוספת היא הג'ניאקנטוסים דמויי הפזיות, וביניהם הלאמארק והבלוס. לרוב מדובר בדגים אוכלי פלנקטון שקטים שיסתדרו גם עם בני מינם וגם עם דגים אחרים, ולא יפגעו בחסרי חוליות או אלמוגים. ובדיוק כמו לפזיות, גם לאנג'לים משני הסוגים הללו יכולת לשנות את מינם.

 

סוג אנג'לים אחר שבהחלט ידוע כבעל מזג תוקפני ובשל חיבתו לבשרם של אלמוגים הוא ההולקנטוסים, וביניהם הקווין, הקלריון והפאסר. מדובר בדגים גדולים יחסית שמגיעים ל30-40 ס"מ ותחילה קשה להבין את הפופולאריות שלהם כדגי אקווריום, אך מבט אחד על צבעיהם המרהיבים ושחייתם הראוותנית ובהיר למה הם נכללים בין הדגים הכי נחשקים בקרב מגדלים. אך אפילו הם מחווירים לצידם של קרובי משפחתם הפומקנטוסים, שכוללים את האימפרטור, הנברכוס והאנולריס. גם דגים אלו, שגודלם נע בין 25 ל60 ס"מ, ידועים כבעלי מזג דומיננטי ולעיתים תוקפני אך רגוע יותר מזה של ההולקנטוסים. את אותו הדבר ניתן לומר לגבי נטייתם לאכול אלמוגים, אשר מוגבלת לרוב לזנים הבשרניים.

קרוב משפחה רחוק של שני הקבוצות הללו הוא הדיאקנטוס, שמהווה את פסגת שאיפותיהם של מגדלים רבים ברחבי העולם בזכות צבעיו המדהימים. דג שקט יחסית זה ניחן בגודל סופי של רק 25 ס"מ באקווריום אך רגישותו הגבוהה גורמת לרבים להיכשל בגידולו. דבר מעניין נוסף שחשוב להזכיר לגבי הקבוצות הללו, הוא שינוי הצבע שהם עוברים בזמן התבגרותם. כאשר הם צעירים, צבעם לרוב שונה בתכלית אך לא פחות מהמם, וגם החיבה לבשר אלמוגים מתפתחת בעיקר לאחר שינוי הצבע.

הפרפרונים והפלטקסים – היפים והעדינים

בזמן שרוב האנג'לים הם דגים דיי סתגלנים, רוב הפרפרונים יהוו אתגר גם למגדלים מנוסים. בין שלל הזנים שניתן לפגוש באקווריום הביתי נכללים הרקון, האוריגה והפקיסטני ששייכים לסוג צ'טודון. פרפרונים מסוג זה נחלקים לשתי קטגוריות שונות – האחת כוללת אוכלי כל סתגלנים יחסית והשניה כוללת פרפרונים שניזונים בעיקר מאלמוגים שלרוב לא מצליחים להסתגל לשבי. בשני המקרים מדובר בדגים בגודל בינוני של 12-25 ס"מ שמומלץ לגדל כיחידים או בזוגות ידועים בלבד אחרת יריבו זה עם זה. למרות התוקפנות כלפי בני מינם וכלפי שושנות ואלמוגים, פרפרונים אלו כמו שאר בני משפחתם הם דגים שקטים שיסתדרו מצוין עם שאר דיירי האקווריום. עוד דגים מסוג זה שלעיתים משויכים לקבוצה נפרדת הם המיטראטוס והבורגזי שמגיעים ממים עמוקים ולרוב יותר קטנים וסתגלנים מאחיהם שמקורם בשונית.

סוג נוסף שכולל זנים אוכלי אלמוגים לצד זנים אוכלי פלנקטון הוא ההניוכוסים, הידועים גם בתור פרפרוני אנטנה או הדגלונים בזכות סנפירי הגב הארוכים וצורת הגוף המשולשת. גם פה מדובר בדגים בגודל 12-25 עם מזג רגוע שקושי גידולם תלוי בעיקר בתזונתם, אך לעומת הצ'טודונים ההניוכוסים אוכלי הפלנקטון יכולים להסתדר בקבוצות ואפילו בלהקות. עוד סוג פרפרונים אוכל פלנקטון שמסתדרים מצוין בלהקות הם פרפרוני הפירמידה והזוסטר. זנים אלו אף ידועים כיחסית ריף סייף ולכן לעיתים מגדלים אותם באקווריומי ריף.

קיים דג דומה מאוד להניוכוסים מבחינת מראה אך ששייך למשפחה נפרדת – המוריש איידול. מדובר באחד הדגים המחשקים ביותר בקרב מגדלים אך הוא התגלה בתור דג רגיש עם דרישות תזונתיות מיוחדות. בטבע דג שקט זה שגודלו המירבי הוא כ25 ס"מ ניזון בעיקר מספוגים ואצטלנים, ולכן הוא מתקשה להתרגל למזונות שמציעים לו באקווריום.

סוג נוסף של פרפרונים שמגדלים לעיתים באקווריומי ריף הוא פרפרוני האף הארוך, אשר מוצאים את מזונם בטבע על ידי נבירה בכוכי השונית עם פיהם דמוי הפינצטה. מדובר בדגים סתגלנים יחסית בגודל של 15-20 ס"מ שכמו הצ'טודונים לא יפגעו באחרים למעט בני מינם. גם פרפרוני הקופר בנד שדומים להם מאוד אך ניחנים בצבעים אף יותר מרשימים לא יפגעו בדגים אחרים למעט בני מינם ולעיתים קרובות ניתן אפילו לראות אותם באקווריומי ריף. אך פה הדמיון בין השניים נגמר כיוון שלעומת פרפרוני האף הארוך הקופרבנדים הם דגים רגישים שמתקשים מאוד להסתגל למזונות שמציעים להם בשבי.

קבוצת דגים טיפה אחרת שמזכירה מאוד את הפרפרונים היא הפלטקסים או דגי העטלף, שכוללים את הזנים פינטוס, טיארה ואובריקולטוס. דגי להקה אלו מתחילים את חייהם כדגיגונים דיי גדולים עם צורת גוף וצבעים מעניינים במיוחד, אך עם הזמן גדלים לענקים דמויי דיסקוס באורך 40-60 ס"מ. למרות גודלם המקסימלי, הקושי האמיתי בגידולם הוא רגישותם הגבוהה והבעייתיות בלהרגילם למזונות מוכנים בשבי, שנובעת מכך שהם אוכלים בטבע בעיקר מדוזות ואצטלנים.

הנתחנים והפוקספייס – צמחוניים וקטלניים

הנתחנים מזכירים לעיתים את הפרפרונים בצבעיהם וצורת גופם, אך שונים מהם בתכלית הן באופיים והן במזונם. תכונתם הייחודית ביותר היא שני קוצים דמויי אזמל בבסיס זנבם שנותנים לדגים אלו את שמם ומשמשים אותם הן להגנה והן לקרבות. הסוג הגדול ביותר בקבוצה זו הוא האקנטורוסים, שכוללים בתוכם שלל זנים צמחוניים. חלקם, כמו הנתחן ליצן, הבלו פאודר והאכילס התפרסמו בשל עדינותם ובשל הקושי בלהרגילם למזונות מוכנים. אחרים, כמו נתחן הזברה, הנתחן החקיין והנתחן האטלנטי הם דגים עמידים שמסתגלים בקלות לחיים באקווריום. גודלם של הזנים בסוג זה יכול לנוע בין 15 ל50 ס"מ וכולם יזדקקו להמון מרחב שחייה. בנוסף, רוב הזנים הללו הם דגים טריטוריאליים שנוטים לתקוף דגים אחרים בגודלם ובמיוחד נתחנים אחרים.

 

האופי התוקפני קיים גם בזברזומות, שנבדלות מקרוביהם בצורת הגוף דמויית הדיסקוס ובפה המוארך, אלא אם כן הם יוכנסו לאקווריום בתור להקה. אך להקה שכזו תדרוש אקווריום גדול מאוד, כיוון שהן מגיעות ל15-30 ס"מ וזקוקות להמון מרחב שחייה. הקטנוצ'טוסים לעומתם, לרוב שוחים בטבע כפריטים בודדים ומפגינים פחות תוקפנות ופעלתנות משאר הנתחנים. הזנים בקבוצה זו כמו השברון, הטומיניקי והקול מגיעים לרוב ל12-20 ס"מ בלבד וגודלם ביחד עם טבעם הפחות פעיל הופכים אותם להרבה יותר הולמים משאר קרוביהם לאקווריום הביתי הממוצע.

 

בזמן שרוב הנתחנים הם דגים אוכלי אצות, סוגים מסויימים כמו הנאסו הופכים בבגרותם לאוכלי פלנקטון. נתחני הנאסו הם לרוב דגים שקטים, סתגלנים ועמידים שיסתדרו מצוין עם שאר דיירי האקווריום, אך יש להם חסרון אחד ענק והוא גודלם הסופי. גם הזנים הקטנים יותר יגיעו לרוב ללפחות 30 ס"מ באקווריום וידרשו המון מרחב שחייה, ולכן יתאימו רק לאקווריומים גדולים.  עוד נתחן אוכל פלנקטון שהתפרסם בזכות הסרט "מוצאים את דורי" הוא נתחן ההיפו הידוע גם בתור נתחן תשע עקב הציור שעל גבו. מדובר בדג שקט וסתגלן בעל גודל סופי סביר של כ20-30 ס"מ באקווריום הביתי, ותכונות אלו ביחד עם צבעיו המרהיבים הפכו זן זה לפופולארי ביותר מכל הנתחנים.

קרובי משפחה רחוקים של הנתחנים שגם מוצאים את עצמם לעיתים קרובות באקווריום הביתי הם הפוקספייס או הארנבונים. רבים מהם ניחנים בצבעים מרהיבים ומגיעים לגודל סופי של 15-25 ס"מ, ולכן יתאימו לאקווריום ביתי מרווח. למרות זאת יש להם שני חסרונות שחשוב לקחת בחשבון, ואלו הם סנפיר הגב הקוצני והארסי שיכול להיות מסוכן ונטייתם לנשנש לעיתים אלמוגים ובמיוחד זואנטידים.

נצרנים ואבו-נפחות – בריוני השונית

כשרובנו חושבים על דגים מסוכנים הדבר הראשון שעולה לנו לראש הוא כרישים, ברקודות או מורנות, אך לא מעט צוללנים יעידו שהדגים המסוכנים ביותר בריף הם דווקא הנצרנים. דגים דמויי מעוין אלו ניחנים בשני סנפירי גב, ולקדמי שנתן לנצרנים את שמם יש קוץ עם היכולת להינעל במקומו ולקבע את הדג בתוך השונית כך שטורפים לא יוכלו להוציאו. את הסוגים הגדולים ביותר, כמו הליצן, הטיטאן והאונדולטוס שמגיעים ל30-60 ס"מ, קשה מאוד לשלב עם דגים אחרים מרוב תוקפנותם ולכן מומלץ לגדלם באקווריום נפרד ולטפל באותו אקווריום עם כפפות עבות.

אחרים, כמו הוידואה, הפיקסו והבורסה שמגיעים ל20-30 ס"מ בלבד, ישתלבו עם דגים תוקפניים אחרים כל עוד טלו גדולים יותר מהם. כל הזנים הללו טורפים בטבע חסרי חוליות כמו סרטנים וקיפודי ים, ונוטים להזיז סלעים ואלמוגים שנראים להם לא במקום ולכן לא יתאימו לאקווריומי ריף. כל זה נכון לרוב גם לגבי הנצרנים אוכלי הפלנקטון כמו הניגר והלחי הכחולה, אשר ניחנים במזג רגוע יחסית לקרוביהם אך בכל זאת יאכלו חסרי חוליות ניידים אם תהיה להם הזדמנות.

קשה לשים בריף גם את הפיילפיש או החדקוציים, קרובי משפחה של הנצרנים שנבדלים מהם בכך שקוציהם לא ננעלים. משפחה זו כוללת לא מעט אוכלי אלמוגים מובהקים כמו הפיילפיש נקודות כתומות, והפיילפיש אוכל האיפטזיה אף משמש לעיתים כמדביר לשושנות הטורדניות שכל כך קשה להיפתר מהן. לעומת הנצרנים, רוב הפיילפיש הם דגים שקטים בגודל 8-20 ס"מ שישתלבו מצוין עם דגים אחרים, ולמרות שחלקם מתקשים להתרגל למזונות בשבי הזנים הסתגלנים יותר יתאימו אפילו למגדל המתחיל.

קרובי משפחה אחרים של הנצרנים שחולקים את מזגם התוקפני ואת תאבונם לחסרי חוליות הם דגי הקיפוד והאבו נפחות. דגים אלו נבדלים בעיניהם הגדולות וביכולת לנפח את גופם כאשר הם חשים בסכנה, וזו נתנה להם את שמם. הזנים הגדולים יותר כמו הפני כלב והקיפודג, שניחן בקוצים על פני גופו ולכן שמו, ידרשו שכנים גדולים מהם שלא ייראו עבורם כטרף ומערכת סינון עוצמתית עקב תאבונם הניכר. את זני הטובי למיניהם לעומת זאת, ששייכים לסוג קאנטיגסטר, ניתן לשכן גם באקווריום ביתי ממוצע כיוון שרובם שקטים יחסית וניחנים בגודל סופי של רק 7-12 ס"מ. לעיתים אף מצליחים לשלב אותם באקווריומי ריף, אך הם עדיין יטרפו שרימפסים וסרטנים בהינתן ההזדמנות ואפילו עם אלמוגים מדובר בסיכון.

את הקופסינונים לעומת זאת, ניתן לשכן עם כל דג אחר שלא יפגע בהם והם לרוב יסתדרו מצוין עם חסרי חוליות למעט תולעי מניפה. קרובי משפחה שקטים אלו של האבו נפחות מגיעים לגדלים של 15-40 ס"מ, ושחייתם האיטית והרגועה אומרת שלא נדרש אקווריום ענקי אם ברצונכם לגדל אותם. למרות זאת מדובר בדגים רגישים יחסית שזקוקים ללפחות שתי האכלות ביום וגופם מכיל רעלים אותם הם יכולים לשחרר למים אם ירגישו בסכנה מה שאלול להרוג דיירים אחרים באקווריום. 

לוקוסים ובאסים – זאבי הריף

בזמן שהנצרנים והאבו נפחות מתמחים בציד חסרי חוליות, הלוקוסים מתמחים בלצוד ולטרוף דגים אחרים. לרובם מזג תוקפני ומומלץ לשכנם רק עם דגים גדולים וקשוחים אחרים, במיוחד לאור העובדה שרבים מהם כמו הלוקוס המנוקד והמינטאוס מסוגלים להגיע לגדלים מרשימים של 50-70 ס"מ. גודלם ומזונם הבשרי מגבילים אותם לאקווריומים ענקיים עם מערכות סינון עוצמתיות, במיוחד בבגרותם. וכל זה נכון גם לגבי קרוביהם הסוויטליפס, אשר בשונה מהלוקוסים העמידים התפרסמו בשל רגישותם הגבוהה והקושי בלהרגילם למזון בשבי. אך לעומת הלוקוסים הסוויטליפס דווקא ידועים בתור דגים שקטים יחסית שלא יפגעו בדיירים אחרים כל עוד אלו גדולים מפיהם.

קיימים גם קרובי משפחה קטנים יותר של הלוקוסים, וביניהם הקומט השקט והביישן. דג זה, הידוע גם בתור הבטה או הדג קרב של מים מלוחים בגלל סנפיריו הארוכים, ניחן בגודל סופי של כ15 ס"מ בלבד ויתאים אפילו לאקווריומי ריף רגילים כל עוד אין בהם דגים קטנים או שרימפסים. גם הצ'אלק באס הקריבי הוא דוגמא מצוינת לזן קטן שניתן לגדל באקווריומי ריף עם דגים אחרים בדוגלו, אשר נשאר קטן מ10 ס"מ. הדקר טבק לעומתו, אשר דומה לו מאוד אך טיפה גדול יותר, יפגין כבר את מלוא התוקפנות והאופי הטורף של הלוקוסים.

 

גרמות, פסאודוכרומיסים וקרדינלים – המשריצים של המים המלוחים

קרובי משפחה רחוקים של הלוקוסים שלא חולקים את גודלם או את תוקפנותם הם הגרמות. דגים קטנים וצבעוניים אלו כמו הרויאל גרמה והבלק קאפ מגיעים מהקאריביים וניחנים באופי שקט יחסית וניתן אף לגדלם בקבוצות. הם גם היו בין דגי המים המלוחים הראשונים שהצליחו להרבות בשבי כיוון שהם דוגרים על הביצים בפיהם בדומה לציקלידים אפריקאיים ולא עוברים שלב פלנקטוני כמו רוב דגי השונית. לעיתים קרובות משכנים אותם באקווריומי ריף כיוון אינם פוגעים בחסרי חוליות, אך טבעם הביישן מקשה על הסתגלותם לתאורה הבוהקת שדורשים האלמוגים.

דגים שמזכירים מאוד את הגראמות בצבעיהם ובגודלם הם הפסאודוכרומיסים. גם הם היו בין הראשונים להתרבות בשבי וכיום אף מרבים אותם בכמות מסחרית. אך פה הדימיון בינם לבין הגראמות נגמר כיוון שמדובר בטורפים שניזונים בטבע מסרטנים ושרימפסים ולעיתים קרובות יתקפו חסרי חוליות כאלו גם באקווריום הביתי. בנוסף, זנים רבים יתקפו גם דגים אחרים באקווריום וחלק מהם אף צריך לגדל באקווריום משלהם מרוב תוקפנותם. הזנים השקטים יותר לעומת זאת, כמו הפרידמן והדיאדמה, יתאימו אפילו לאקווריומי ריף.

עוד סוג דגים שמתרבה בקלות באקווריום הביתי הוא הקרדינלים, אשר התפרסמו בתור דגי הלהקה המושלמים לאקווריום הביתי. לרוב הם יסתדרו מצויין הן עם בני מינם והן עם שאר דיירי האקווריום, ובדיוק כמו הגראמות הם דוגרים על הביצים בפיהם מה שמקל על רבייתם בשבי. הזנים הגדולים יותר כמו הבנגאי והפיג'מה יזדקקו לאקווריום מרווח אם רוצים לגדל להקה גדולה, אך קיימים גם זני אפוגון באורך סנטימטרים ספורים בלבד שאפשר לגדל בלהקות אפילו באקווריומים קטנים.

 

טווסונים, יוליות ותוכינונים – דגי הקשת בענן

הטווסונים הם משפחת דגים ענפה שכוללת שלל זנים שונים בתכלית, אך רובם המוחלט מפגין צבעים וצורות מהממים. הנפוצים שבטווסונים הם הטלסומות, עם נציגים ברחבי העולם ואפילו בים התיכון. רוב הזנים שמגדלים באקווריום מגיעים ל15 עד 30 ס"מ אך שחייתם המהירה ומזגם הפעלתני מחייבים אקווריום מרווח עם מספיק מרחב שחייה. בנוסף, למרות סתגלנותם מדובר בדגים דיי תוקפניים שניזונים בטבע מסרטנים וחסרי חוליות אחרים ולכן לא יתאימו לאקווריומי ריף. סוג קרוב מאוד לטלסומות אך פחות תוקפני מהן הוא הטווסוני ציפור, שקיבלו את שמם עקב פיהם המוארך שנוטה כלפי מטה. דגים אלו מזכירים מאוד את הטלסומות בגודלם ובהתנהגותם אך לרוב יהיה קל יותר לשלב אותם עם דגים אחרים למעט טווסונים דומים.

סוג נוסף שניחן בגודל דומה ובתאבון דומה לחסרי חוליות הוא ההוגפיש, אך אלו כוללים גם זנים יותר קטנים ושקטים שיתאימו לאקווריום הביתי הממוצע. אך היפה והנחשק שבסוגי הטווסונים הגדולים הוא הטאסקפיש, שניחן בצבעים מרהיבים לצד שיניים אימתניות. טווסון הטאסק קל יחסית לגידול לאחר שהתרגל לאקווריום, אך דורש מרווח שחיה הולם ואלול לתקוף דגים דומים ואף לטרוף דגים קטנים מדי. למרות זאת מדובר בדג עם אישיות והתנהגות מעניינים ביותר שיהווה את גולת הכותרת ברוב האקווריומים בהם ישוכן.

עוד דגים גדולים ותוקפניים יחסית שנכללים בקבוצה זו הם היוליות, והנפוצות שבהן כוללות את היולית האדומה, יולית פורמוזה ויולית דרקון. לעומת הטווסונים שישנים בבועות ריריות במערות השונית, היוליות דורשות מצע חולי בו הן מתחפרות בכדי להגן על עצמן בלילה. היוליות הללו מסוגלות להגיע לגדלים של 30-40 ס"מ והופכות לתוקפניות יותר ככל שמתבגרות. בנוסף, בדיוק כמו הטווסונים לעיל מדובר בדגים עמידים וסתגלנים עם תיאבון לשלל סוגים של חסרי חוליות החל מסרטנים וכלה בצדפות.

 

סוג קטן ושקט יותר של יוליות הוא ההליכוריס, אשר בדומה ליוליות הגדולות יותר זקוק למצע חולי בכדי לישון בו. הזנים בסוג זה, וביניהם היולית ראש אפור, היולית הירוקה, יולית דאסקי ואת היולית הצהובה, מגיעים לגדלים של 10-20 ס"מ בממוצע ומסתדרים יותר טוב עם שכנים אחרים לאקווריום למעט טווסונים אחרים. בדיוק כמו היוליות הגדולות מדובר בדגים סתגלנים ועמידים אשר מסוגלים לטרוף סרטנים, שרימפסים ותולעי מניפה אך לרוב לא יפגעו באלמוגים או בצדפות ולכן ניתן לשכנם בזהירות באקווריומי ריף.

בין היוליות השקטות יותר שיתאימו לאקווריומי ריף הנחשקות ביותר הן יוליות הנמר הקטנות שניחנות בצבעים מרהיבים אך מתקשות מאוד להתרגל למזונות בשבי. את אותו הקושי חווה גם הדג נקאי, אשר בטבע ניזון מטפילים על גופם של דגים אחרים. טווסונים קטנים ושקטים שמתרגלים הרבה יותר טוב לאקווריום הביתי כוללים את טווסון השש פס, טווסון המיסטרי וטווסון הרב פס שישתלבו היטב באקווריומי ריף אך יתקפו טווסונים אחרים. בין השקטים והקטנים שבטווסונים הם טווסוני הפוסום, אשר יתאימו מאוד לאקווריומי נאנו.

ולבסוף אנו מגיעים לטווסונים שמתנהגים כמו פזיות, וידועים בתור טווסוני הפיירי וטווסוני הפלאשר. טווסוני הפיירי לרוב גדולים יותר מטווסוני הפלאשר שלא עוברים את ה10 ס"מ, ושזכריהם מסוגלים להפיק מופעי אורות בעזרת צבעיהם מה שמקנה להם את שמם. בשני המקרים מדובר בדגים שקטים שלא יפגעו בדיירים אחרים באקווריום למעט טווסונים דומים, ושיתאימו לאקווריומים קטנים יחסית עקב גודלם הסופי הצנוע. רוב הטווסונים מסוגים אלו סתגלנים ועמידים אך חובה לספק כיסוי לאקווריום כיוון שיש להם נטייה לקפוץ מהמים.

מורנות וצלופחים – לחובבי הלא שגרתי

בין שלל דגי השונית המוכרים, אחד הסוגים הכי מרתקים ומפחידים הוא המורנות. המראה דמוי הנחש, השיניים החדות וההתנהגות התוקפנית של הזנים הגדולים הפכה אותם לאחד הדגים הטורפים המפורסמים ביותר במים מלוחים. אך כאשר מדובר בגידולן באקווריום, ניתן לחלק את המורנות לשני סוגים השונים זה מזה הן בהתנהגותם והן ברמת התוקפנות שלהם. הראשון הוא המורנות פחוסות השיניים שצדות בטבע בעיקר סרטנים, שרימפסים וחסרי חוליות ניידים אחרים. זנים מסוג זה כמו הזברה והסנופלייק מגיעים לגדלים סבירים של 50 ס"מ עד מטר מה שמאפשר לגדלן באקווריומים ביתיים מרווחים, וניחנים במזג רגוע יחסית שמאפשר לשכנם בבטחה עם דגים גדולים אחרים. לעיתים אף מצליחים לשלב אותם באקווריומי ריף שלא כוללים סרטנים, אך מדובר בסיכון כיוון שיכולים לטרוף דגים קטנים.

הסוג השני של המורנות ניחן בשיניים חדות דמויות קוץ וניזון בעיקר מדגים אחרים. סוג זה כולל את הטסלטה והמורנה הירוקה שמגיעות לגדלים מפלצתיים של יותר ממטר וחצי, ומומלץ לגדלן באקווריומים משלהן כיוון שבבגרותן הן הופכות לתוקפניות מאוד. עוד זן שנכלל בקבוצה זו הוא מורנות הסרט אשר מגיעות לגודל צנוע יחסית של 70-100 ס"מ. למרות גודלן מדובר בדגים עדינים ביותר שמתקשים להסתגל לאקווריום הביתי, וכשכן מצליחים הם לרוב יטרפו את שאר דיירי האקווריום. זן קטן במיוחד של מורנות שמגדלים לעיתים אפילו באקווריומי ריף הוא המורנה הזהובה הננסית מהוואי, שגודלה המירבי הוא כ20 ס"מ. מורנה זו ניחנת באותו מזג תוקפני וטורף כמו שאר בני משפחתה, אך גודלה הזעיר לא מאפשר לה לפגוע ברוב סוגי הדגים.

סוג נדיר יחסית וקשה מאוד לגידול שקרוב מאוד למורנות הוא צלופחי הגינה או צלופחי הספגטי. צלופחים קטנים אלו מגיעים לאורך 40 ס"מ וניחנים בגוף דקיק שמקנה להם מראה ייחודי ועדין. ואכן מדובר בדגים עדינים שמתקשים מאוד להסתגל לאקווריום הביתי עקב דרישתם למצע חולי בעומק 20 ס"מ לפחות ומינימום 3 האכלות ביום.

זהרונים והחכאים – הטורפים הארסיים

אם שאלתם את עצמכם איי פעם מי היו דגי המים המלוחים הראשונים שגידלו באקווריומים, התשובה המפתיעה היא הזהרונים. דגים טורפים אלו ניחנים במזג רגוע ולא דורשים המון מרחב עקב שחייתם האיטית ולכן דורשים אקווריומים קטנים יחסית לגודלם. רוב הזהרונים מגיעים לגודל מירבי של 25-40 ס"מ מה שהופך אותם למתאימים לאקווריום ביתי מרווח עם דיירים בגודל דומה שלא יוכלו לבלוע. וקיימים אף זנים קטנים יותר כמו זהרון הפו-מאן-צ'ו שמגיע לגודל מקסימלי של 15 ס"מ בלבד מה שמאפשר למגדלים מסוימים לשכנו אפילו באקווריומי ריף.

מעבר לדרישתם של חלק מהזנים להאכלה בדגים חיים, הקושי היחיד בגידול זהרונים הוא סנפירי הגב הארסיים שלהם שיכולים לגרום לעקיצה כואבת ביותר. אך זו מחווירה בהשוואה לעקיצה שיכולים לספק קרוביהם, האבנונים והעקרבנונים. דגים אלו מזכירים מאוד את הזהרונים במראה, באופי ובהתנהגות אך לעומתם נשארים צמודים לקרקעית האקווריום ושוחים רק לעיתים נדירות. גודלם נע בין 10 ל40 ס"מ בהתאם לזן הספציפי ובדיוק כמו הזהרונים מדובר בטורפים שלפעמים זקוקים למזון חי בכדי להסתגל לאקווריום. מעבר למזונם ולסנפירי הגב המסוכנים שלהם, הם לרוב לא מציגים אתגרים מיוחדים למגדל כיוון שמדובר בדגים סתגלנים ועמידים.

סוג דגים אחר שדומה מאוד לאבנונים הוא החכאים או הפיתיונאים, אשר מתהלכים בעזרת סנפיריהם במקום לשחות כמו שאר הדגים. הם לרוב ניחנים בצורות מוזרות וצבעי הסוואה שגורמים להם להיראות כמו ספוגים, אלמוגים או אפילו אצות, והם משתמשים בהסוואה זו ובסנפיר הגב המיוחד שלהם שנראה כמו פיתיון בכדי לתפוס את טרפם. וטרפם יכול להגיע ליותר מחצי מאורך גופם עקב פיהם העצום, מה שמחייב לשכנם רק עם דגים שגדולים מהם. אך למרות תאבונם העצום מדובר בדגים שקטים ועמידים שלא יפגעו בשום דייר אחר באקווריום כל עוד הם לא מסוגלים לבלוע אותו.

סוסוני ים ופייפ-פיש – המוזרים והמאתגרים

הסביבה הימית מספקת שלל בחירות לחובבי המוזר והמאתגר, וביניהם הדגים המוזרים שנקראים סוסוני ים. לא רק שדגים אלו עומדים זקוף כמו בני אדם וכמעט ולא שוחים, הם גם ניחנים בראש שנראה כמו ראש סוס וכשמדובר ברבייתם אז הזכרים הם אלו שנושאים ביצים וצעירים בבטנם ולא הנקבות. ואם כל זה לא מוזר מספיק אז פיהם הקטנטן הוא בעצם קשית שתיה שדרכה הם שואבים את טרפם – סרטנים זעירים.

רוב סוסוני הים מגיעים לאורך של 10-25 ס"מ ועמידתם הזקופה ביחד עם שחייתם האיטית מאפשרים לשכנם באקווריומים קטנים יחסית. אך למרות גודלם, עמידותם, מראם המוזר ואופיים השקט, מדובר בדגים קשים מאוד לגידול כיוון שלרוב הם יתקשו להתרגל למזונות בשבי. וגם אם יצליחו להתרגל הם יזדקקו למספר האכלות ביום ומעטים מאיתנו מוכנים לספק טיפול כה מסור. זאת גם הסיבה שמעטים מגדלים את קרוביהם האבובונים או הפייפ פיש אשר ניחנים באותן דרישות כשמדובר במזון.

כרישים וטריגונים – דגי המים מלוחים האולטימטיביים

בכל תחום יש את פסגת ההישג. בקריירה זה להפוך למנכ"ל החברה, בטיפוס הרים זה להגיע לפסגת אוורסט, ובאקווריומים זה לגדל כרישים. ולמרות המוניטין האימתני, האתגר הכי גדול בגידול כרישים הוא ממש לא מלתעותיהם. נתחיל מכך שמדובר בדגים גדולים מאוד, וגם הזנים הכי קטנים כמו כרישי החתול והבמבוק ידרשו אקווריום של אלפי ליטרים. בנוסף, מדובר בטורפים רגישים מאוד שחייבים איכות מים גבוהה ולכן נדרשת מערכת סינון מתקדמת שתצליח להתמודד עם העומס. וכל זה רק בשביל הזנים הכי קטנים שנצמדים לקרקעית.

הזן היחיד בין הכרישים הקלאסיים שמגדלים לעיתים באקווריומים ביתיים הוא כריש השונית שחור הסנפיר. מדובר בכריש קטן יחסית עם אורך מקסימלי של "רק" מטר וחצי, ולכן אקווריומים בגודל בריכת שחיה ובאורך של כ4 מטר יהיו הולמים עבורו. לאלו מכם שמוכנים להשקעה שכזו, מדובר בדג תוקפני ורגיש שידרוש טיפול מסור ובחירה קפדנית של שכניו לאקווריום.   

גם קרוביהם הפחוסים של הכרישים, הטריגונים או הסטינגריי, הם דגים רגישים שדורשים אקווריומי ענק. היפה והנחשק שבהם הוא הסטינגריי נקודות כחולות שמגיע לאורך של 70 ס"מ ודורש לא מעט מרחב שחיה. בדיוק כמו הכרישים, הטריגונים הם טורפים שזקוקים לכמויות גדולות של מזון בשרי ולמערכות סינון עוצמתיות. ובזמן שנשקם העיקרי של הכרישים הוא מלתעותיהם, לטריגונים יש בנוסף קוץ מסוכן בזנבותיהם שמסוגל לפצוע ואף להרוג את מי שינסה לתקוף אותם.